אסופת שירים של אדית לומובסקי- גואל
(2011)
מאוירת על ידי המחברת
פעימה ראשונה
בבואי אל שולחן העבודה
הבחנתי
במחיקה בלתי רצונית
של קובץ
בשם "שירה תחומה".
ניסיתי לסמן את מסלולינו התל-אביבי
לאורך שנות הקסם
הריצוף
לרוחבו של מונטפיורי
זכה
-בזכותנו-
לתהילה
גילוי
אי אלו פינות שובע
ברחוב אחד העם
היה לכותרת ססגונית
לעתים
רוח צד נשבה
ולא החמיאה
לשערי
לשערך
לקמטי הדאגה של שנינו
לא פעם
בחצות ימי הקיץ
זפת המדרכות נזלה
ונדבקה לסוליות
הרגע
כל הערות השוליים
נעלמו כלא היו
במחי יד
רצה הגורל
שפקודה אומללה
תמחק
את אוסף שמות גופינו
את הסנוור שנבע מהאאורה
שלי ושלך
במשך שנים
ולילות
הקדשתי דיו
טונר
ומגעי ההססן
בקלידים
וסברתי שמן הראוי
להשאיר סימן
זה
או
אחר
שפתותיי הרבות
התענגו
בשחזור הליכתנו התמה
לאורך שדרות רוטשילד
ובפאתי נווה צדק הגובלים בים
היו אלה ימים
של מחול קטוע
ומצונזר
אך תנועה שגויה ובלתי נסלחת
אחת
מחקה את הסימנים
את שאריות קסמינו דאז.
מחווה לצימאוני
ארוך הימים
רשמתי ומחקתי
- באלו אצבעותיי-
והשאלה נשאלת
אין בפי תשובה,
מלבד האופק
המסתמן על אדן החלון
בין צואת היונים
לבין תכלת השקיעה.
"ממך לא נשאר זכר"
אלה מילים בגדר משאלה.
-אך אין בהן כל שחר-.
גופי כיום צועד
קליל
זקוף
לאורך השדרה
בתקווה לקיץ
טוב יותר
לאביב
טוב יותר
לבואו של צבע הסתיו
אבל הערב
-ערב העצמאות-
נפשי מועדת
לצד מחול גופי האיתן.
עבורי נותרת
גוף חתוך
נפש חתוכה מפגעת.
גוף זר.
London bridge is falling down, falling down, falling down...
מגדל בבל של לשונותיך הולך ומתמוטט
גופך המזמין
כפוף היום
ומשנן בדקדקנות
את הסוף המיוחל
אתה חגיגי ונעול
כפי שהיית
יש בבת קולך הקדמה נלהבת משהו
לקראת רגע ההכרעה
בשירתי המחוקה
שאפתי להציל
את ניחוח הג'ינג'ר
הפזור על הסדינים
הזוהרים,
את המשי המחולל
אשר בקצות
אצבעותיך
הרבית לדבר בלשונות זרות
אל גופי המתלקח
ואילו אני לא הצלחתי לפענח
את ריבוי האותות המתרוצצות במוחך
הקודח
הרגע
נפלת
אילם וסהרורי
מראש
מגדל
יהיה זיכרוננו ברוך
גופינו נוף
אני
מודה ומתוודה
לכישופי
שכישפו
גבר
ועוד גבר
בשעת אהבה נפתחת וחובקת
כל קמט
כל צל
כל ספק
אני מודה ומתוודה
שמגע עורי הוא מזון נחשק
למרבה בהנאה.
מגע עורי הזך והנאמן
יצא אל ליבך ולא ידעת
ולא יכולת
אלא
לנוס
ולהמית
לנוס
ולהמית
את לב העיר האסורה.
פעם חשבתי לתעד
בספר עב כרס
את מסלולינו
הייתה אז מעין המתנה מענגת
על סף הבשורה
נכון להיום
אתה עסוק ומשתוקק
לביים
ולחוות ביום אמיץ אחד
סוג של מוות שליו ונאה,
פרי יצירתך המוקפדת משהו.
התשוקה הזאת, מילאה את מקומי
-מקומה של האישה-חתולה
במלוא הערנות
בכל נימי גופה
קיומי אינו נותן מנוח
לנפשך הפגומה
רמזת לי לא פעם
על רצונך בקרבתי בשעה היעודה
אך אני לא אשכב
בקרקעית האגם
שלובת גוף במערומינו
כבקשתך
הפרסונה שלי
זועקת:
סוף להמתנות
מנגד,
בשוכבי על מיטתי הכפולה
גופי תופס בעיקשות
soltanto את מחצית השטח
בצד ימין כבימי קדם
כי אילו יש מקום לעוד גוף
אוהב
שיפסע בשדה הלבנדר
הצומח לטוב
בנוף חלומותיי
על אף לשון היחיד האופיינית
לקורות לילותיי
יש מקום
עוד
לבן הלוויה
בממשות החורף.
ובערפל
הסגול
של שעת בין ערביים
באמצע חודש מאי
פעימה שנייה
היום
זכרוני
לא מטעני
לפני 1095 ימים
הפלגנו
גם בדמיוננו
למולדתי המעורפלת
בחזרה נחתתי
נחיתת אונס
נחיתה קשה ומסועפת
עדיין
האחיזה חלקית
ראייתי מוגבלת
שדה הקוצים
מכסה
את העננות הגבוהה
שדות הרוך והכותנה
מזמן נקברו
תחת סלע המחלוקת.
הנחיתה
מהדהדת
בקצה המפה,
בקצות האצבעות,
ברעד קולי.
נחיתתי
טרם הגיעה לקיצה.
ספק צהלה
יש מזבח שקוף
בסמוך לחלון.
הארעיות מולכת
באוויר הסובב את העורק הראשי
זהו החדר האל-מותי
החלל הרחום,
המסרב להיוולדי
ומאלצני
להגיח
מתוך
רסיסי הזוהר.
תאי גופי הדרוך
מסתננים
בקרקע החריבה
בית הכנסת
מסתיר
ללא הצלחה מרובה
את המסגד שעליו ניצב.
בית הכנסת
ואני
טרם השלמנו עם העובדה:
אין לא ים,
לא הר
אף לא פיסת אחת של טבע אימתני
שיכתיבו
את הסדר החדש.
כבישים מהירים
מקיפים את הירוק
המלפף אותי
כי אילו הייתי גזע
אישוניי חוגגים
לא חוגגים
את האור הקיצי
במבצרי המוצל
הבה נתפלל
בחוצות עירי הרגעית
לנס היוולדו של אל
או אל למחצה
או ים גואה
במפתן הבית.
היום מתה נדרסה
בת 26
טלי קראו לה
בעלת החיוך הטוב
והבנדנה
הבנדנה הלמה
לטיפוס שלה-
שגבל בין בן לבת-
בתי בת ה-26
הלומת הבשורה
ביקשה להתאבל
ללא מילה נוספת.
הלומת אמת
שלא משתמעת לשני פנים
אני בודה
בעיני רוחי
את מלאכת זירוז חיסולו של אהובי.
אני מייחלת
להיעלמותו
במרחב הביניים
שבין עירי
לכרך
הסתלקותו
מברכותיי היומיומיות
ומראש המשאלה
יש לציין
שלא מדובר
בהיעלמותו
ברמת התא ובכל הביולוגיה הכרוכה
דבר לא מפייס
את התהום
שנפער
בין סיבי בשרי
לבשרו המבושם.
נשימתי נודדת
בין רטט הסדינים
לבין הטבע הדומם.
אין קץ
לבור השכחה.
אהובי חי ולא קיים
אטיל קללה
ותחזית עובדתית חותכת
כמו סכין המטבח
המפריד
בין העצם
לבין הבשר המדמם.
אהובי אינו קיים עוד
לשוני לא שבעה
מלקקת
את שאריות מיצי הפרי
המטשטשים
את אפרוריות השיש.
גם אם אהובי ייטרף
בין מלטאות הים הקודר,
ארחיק ולא אתפתה
טפטופי הגשם האמזוני
יאספוני אל חיכם.
מיטת האפריון המדומה
עטופה בטול תכלת,
עם תחרה אדומה סביבו.
הטול רפוי משהו,
עייף.
רשרוש הוילונות
לאור ירח אדום-צהוב-לבן
הוא הוכחת הקסם.
אפריון שומם
מגרה את דמיוני
עד לשיכרון הבדוי.
הגביעים מלאים
בנקטר האלים
ההולך ואוזל במרתפיי
על אף התנאים הנאותים.
au plein air
אני,
מלכת האבדנים,
יחפה ונושמת עד תום את האוויר הדליל של הפסגה.
אני משילה את המשי,
את הצבע המקומי,
את תום התפילה המשוריינת
אני ומערומי על הבמה
שבעים אחוז
ממשקלי הסגולי
הם נהר לא מסומן
תאי העונג והצום
מתקיימים בדו-קיום
מופתי
מלאכת השתיקה
קשה מנשוא
בעיקר
בלילות הקרובים לנטישה.
טעם החרטה
והאבל
הותכו לסוליה
המדרכה
לאן היא תוביל
את העובר לשווא
טעם מר
עוטף
את הספסל התל-אביבי
ששוב שינה את צבעו.
הגופים
זוכרים
ומשתכשכים בצבע הטרי.
גופי נסגר
כקונכייה רוטטת.
הסוליה חוזרת
וכמהה
לשריד חיים
של הגוף המיודע ההוא...
ועל אף הנאמר
אין לנו בני אנוש
כל יכולת
לעקור מתוכנו
איש.
האיש
בהסתלקותו
לא לבד
סכין חדה
מפרידה
בין אוויר
לאדמה,
בין
עצם
לשם,
בין פנים
לבין אימת המסכה.
שיר אופטימי
עדיף לברור
מתוך הספרייה האוניברסאלית
בה
כל העולמות מקבילים
ומצפים לבואנו
קל
ואף רצוי
לנפנף לשלום
לאוניה המאחרת
שלא עוגנת
בנמל
ולא נראית
מבעד החלון הכמוס
עדיף לחזור לסצנות העזות
ולזנוח
מדים
תארים
וצורך השעה.
יש עוד מרתפים
עוד חתונות
עוד דמים
עוד יינות שטרם לגמנו,
עבורם יש שישרדו
עד לשיבה הטובה.
המלים המפייסות
חוצות ים
אלמוני
ומדלגות
אל הגדה האחרת,
כאות לכיבוש היצרים.
האם זו השלווה המיוחלת?
